רק רציתי להגיד את זה בקול

היא היתה הפסיכולוגית שלו, אחת כזו שאמא שלו קיבלה המלצות עליה.

מה כבר נשאר לה להפסיד? עוד ניסיון להציל משהו מהנשמה השחורה שלו, עוד תקווה.

כבר העיפו אותו מכמה מרכזים טיפוליים ועל מטפלים כמובן הוא בכלל לא סומך.

על מי הוא כן סומך?

תהיתי על כך רבות- אפילו אימו, משוש חייו, ברגעי קושי ומשבר היתה הופכת בעיניו לאישה רעה ומניפולטיבית.

אנחנו מדברים היום הרבה על סימנים, על מה רואים "לפני".

העיוורון שלי היה היסטרי ורק לאחר שלוש שנות טיפול חזרתי להאמין במציאות שהיתה לנגד עיני לאורך כל הדרך.

אני לא ראיתי, אבל היא ראתה.

היא ראתה את החרדה בעיניים שלי, היא שמעה את הרעד בקול שלי, היא שמעה אותו צועק עלי, היא חוותה בקליניקה שלה, על הספה שלה, אי שם במגדל השן עם בריזת ים ונוף מדהים איך הוא מקמט אותי, איך אני אינני כלל בחדר, איך אני אינני, את שמות הגנאי הנוראים שהוא חילק לי.

היא שמעה את סיפורי הבלהות על האלימות שלו כלפי וכלפי כל מה שחי.

היא שמעה אותו אומר "תבחרי- או אני או הם" כשהוא דיבר על המשפחה שלי.

היא שמעה באזני המטפלת שלה שהמטופל שלה מבודד אותי מכל הסביבה שלי, שהוא לא מרשה לי להיות בקשר עם חברות.

את, הפסיכולוגית שנתתי בה אמון, לא עשית דבר, לא אמרת דבר.

ניסית להסביר לי את מצוקת החרדה הגדולה שהוא נמצא בה וניסית לסגנן בינינו הסכמים לפיהם אפגש רק עם חברות מסוימות, רק בזמנים מסוימים, בלי חיבוק, כשהוא מקפיץ אותי ואוסף אותי, כשהוא מצדו בתמורה יפסיק להיות אלים כלפי.

הצד שלו בהסכם מעולם לא כובד.

ואני נשארתי לבד, פשוט לבד בעולם, לא לגמרי לבד- הבושה והאשמה החלו לפקוד את ליבי בכל דקת חמצן שעמדה לרשותי.

ניסית להעביר לי שאלו הדרכים בהן הוא מבטא את אהבתו העצומה אלי, שהוא חסר בטחון, קורבן של ילדות קשה.

מעניין אותי היום, האם באיזה שהוא שלב בחיים שלך, עד השלב שבו החלטת שאת מעוניינת להטיב עם העולם, לרפא, להקשיב. האם באיזה שהוא שלב בקריירה שלך, בקורסים על נפש האדם, אותם אני בטוחה שסיכמת בקפידה, בימים ההם באוניברסיטה, חשבת שאי פעם תערכי הסכמים שכאלו בין מקרבן לקורבן? שתחתמי על גזר דיני? שתדוני אותי נוסף על כל העונשים, גם לשיגעון?

שרדתי אותך.

שרדתי אפילו אותו.

נשאר רק המבט מעבר לכתף כשאני מעזה לצאת מהבית, שהנה הגיע הרגע שבו הוא סוגר איתי חשבון, בדיוק ברגע שאני הכי פחות מצפה לו, כמו שהוא הבטיח.

אני מקווה שיום יגיע ואני לא אפחד יותר, בחיי שאני מקווה, או שלא.

הפחד שומר אותי ערנית, כך אוכל לנסות לפחות להגן עלי ועל מי חשוב לי.

והנה אני כותבת לך את זה תחת שכבה עבה של אנונימיות מצחינה מפחד, אבל חשוב לי שזה יאמר:

את ידעת.

את ידעת.

את ידעת.

רק רציתי להגיד את זה בקול.