נפצעתי

אולי אם הייתי חיילת

כזאת שלחמה בשוחות,

או מי שראתה את הדם בעיניים

ממאה מטרים או פחות.

אולי הייתי אומרת

"נפצעתי"

ככה, בלי להתבייש,

והייתי פונה לשרים ולביטוח ולא מהססת לבקש.

אבל אני לא החזקתי נשק,

ואני לא כוחות הבטחון,

אני נפצעתי בקרב הנשים שפשוט לא בחרו נכון.

והפצע שלנו שותק,

ולכי תסבירי עכשיו

שנים ששתקת את המילים הפוצעות שלו,

ואיך לא עמדת בפניו.

ולכי תסבירי את השקר

שמשנה את מבנה הנשמה

ואת הרגע שבו האמת מתגלה לך וכמה את מרגישה אשמה.

אשמה ששתקת, שנשאר במקום, שהמשכת לחייך ולשמוח,

אפילו כשבבית היה גיהינום והרגשת שאין לך כבר כוח.

שנתת לו לעשות לך בגוף ובנפש דברים שעדיף לשתוק,

שנתת לילדים להישאר איתו לבד בימים שברחת רחוק,

ולכי תסבירי למה דווקא עכשיו,

אחרי שסוף סוף הלכת-

הלילות, הימים והשעות נמחקים לך כשאת נזכרת במה ששכחת.

אי אפשר להסביר אז את לובשת חיוך של מאושרת

ומקווה בפנים,

שיום אחד הוא לא יהיה יותר

ואת תוכלי סוף סוף

להיות אחרת.