כל הזמן רציתי ללכת ולא הבנתי למה, הרי טוב לי, הוא הבן זוג המושלם.

לא אחד, אלא שניים.

שתי מערכות יחסים מתעללות, ברציפות.

הבעל שבחרתי, אב ילדיי, הפנה לי עורף. מעולם לא פרגן להצלחותיי ולכשרוני ותמיד דאג לקצץ לי את הכנפיים.

כשלקיתי בדיכאון לאחר לידה הפנה לי עורף וביקורת בלתי פוסקת. על אף שעמדתי על רגליי האחוריות ונלחמתי, בסוף הותשתי כי נאמר לי שהכל אצלי בראש. אין דבר כזה דיכאון-אני חלשה וכישלון, לא מתפקדת. בסוף האמנתי לזה. ולא תפקדתי.

בשארית כוחותיי לאחר שנים מבולבלות ומותשות, ועסק מצליח שנסגר, בחרתי בעצמי ופירקתי את המשפחה. בחרתי בעצמי ובאושר שלי. הקול הפנימי אמר לי שלא ייתכן שאלו החיים: אומללים וחסרי תקווה.

מיד לאחר הגירושין, תוך זמן קצר מאוד הכרתי בחור. כל מה שרציתי אי פעם: חתיך, מוצלח, ג'נטלמן, רגיש - אך חייו רחוקים מלהיות קרקע יציבה. גירושין קשים ומסוכסכים, ניכור הורי - אך אני חשתי שאני רואה אותו באמת - את הקושי והסבל. והנה נפגשנו, שתי נפשות שסבלו מקשר קשה ואנו מבינים האחד את השנייה.

הוא מעולם לא ביקר אותי, היה רגיש, תומך, אינטליגנט ובעיקר-מתמסכן וקורבן. הקשר היה לא יציב, מלא פרידות וחזרות, אבל נמשכתי אליו כמו לאש. הטוב היה מופלא. הנה זה חיבור אמיתי. אך אין מישהו מושלם והבגידה לא איחרה להגיע. ואני המבולבלת, שרק יצאתי לעולם, סלחתי וריחמתי על הבור שלו ועל הצורך בחיזוקים מבחוץ.

משם הקשר הפך לאובססיבי, חיטוטים בטלפון, בילוש, והנה שוב עוד התכתבות ברשת, ושוב עוד ידידה, ואני נשארתי וריחמתי. חשבתי לעצמי, אני רואה אותו באמת, אני אראה לו מה זו אהבה ללא תנאים.

כל הזמן הזה חוויתי התקפי חרדה קשים ודיכאונות. כל הזמן רציתי ללכת ולא הבנתי למה, הרי טוב לי, הוא הבן זוג המושלם. התייעצויות בלתי פוסקות עם הקרובים אליי שגם להם הצליח לשדר שהוא מושלם בשבילי - זה אצלי בראש. חייתי בדיסוננס שלקח ממני לאט לאט את השפיות. לא ידעתי כבר מה נכון ומה לא נכון. לאט לאט איבדתי את עצמי, את הערך שלי, את האמונה בעצמי, את התקווה בחיים. לאט לאט הרגשתי שאני בפלאשבקים מהקשר הקודם. לא! לא טוב לי! אני אומללה! הצלחתי ללכת אחרי שנתיים וחצי. שנתיים וחצי של שקרים, תהפוכות והתעללות סמויה. הכל היה סמוי כל כך וקשה היה לראות.

כולנו רוצים לאהוב ולהאמין באהבה, אבל אהבה היא לא כאב ולא סבל. מי שאוהב יבחר בטובתך, לא ישפיל אותך ויסתפק בך. במיוחד קשה להבין שגם לי יש חלק בזה. הקשרים האלו הם משחק של שניים: מכאיב ונכאב, טורף ונטרף, תלות ושליטה. שיקום ארוך עוד לפניי, אבל קיבלתי את עצמי במתנה, את השפיות בחזרה. לא אתפשר עוד על הערך שלי ועל האושר שלי ומקווה יום אחד לחוות אהבה שמיטיבה איתי. ועד אז אם אין אני לי מי לי. רק אהבה עצמית - לא אהבה עיוורת.