יום אחד הוא פשוט הרביץ לי כמו מטורף

הסיפור שלי התחיל לפני שנתיים.

או כמו שהוא היה אומר "הכל התחיל מבירה וצ'יפס בחוף הים", זה היה דייט רגיל, לא התלהבתי מי יודע מה, חשבתי לעצמי מה אני צריכה את זה? הוא גר בעיר אחרת, די רחוק ממני, אבל איכשהו הקשר המשיך.

במשך חודש וחצי הוא היה מגיע אלי לסופ"ש , זאת היתה תקופת החגים אז היינו מבלים הרבה ביחד. בדיעבד ראיתי כבר אז כמה סימנים אבל התעלמתי כי זה היה יותר נוח.

זוכרת את הכאב החותך החזק שהכה בי כשגיליתי על הבגידה.

וואו!! כאילו מישהו הכניס לי סכין ללב וסובב, וסובב בלי סוף.

כמובן שנפרדנו, וכמובן שהוא בכה את נשמתו והצטער אבל לא היתה דרך חזרה, לפחות לא לזוגיות.

מה שכן היה נשארה מין ידידות כזאת שהתבססה בעיקר על עזרה מקצועית שנתתי לו בעסק שלו. בתקופה הזאת הוא כבר פיתח מערכת יחסים עם מישהי חדשה ואני נשארתי במשך שנה וחצי בכל תפקיד אפשרי בחייו, מנהלת חשבונות, חברת נפש, מאהבת, מטפלת ומה לא.

הוא היה מגיע להתנחם אצלי אחרי כל פעם שהיה רב איתה. בשלב מסוים אחרי שנפצע בזמן שהיה אצלי באחד מסופי השבוע, הוא לא יכל לתפקד במשך שבוע ונשאר אצלי. גם היא הגיעה אלי, היא ידעה על הקשר שלנו, וכמה ש"אהב" אותה לא הצליח להתנתק מאספקה שאני נתתי לו, ותאמינו לי זאת היתה חתיכת אספקה.

אחרי שנה וחצי הקשר שלהם הסתיים, הוא טס לניו יורק למשפחה שלו כאשר כולו שבור. לאחר חודש וחצי שהיה שם הוא חזר, אלי כמובן. לאספקה שלי, ל"אמא" שתטפל בו. הוא נשאר אצלי כמעט חצי שנה כשבדיוק התחילה הקורונה.

היה לנו טוב סך הכל, עד שהוא התחיל קשר עם אישה מניו יורק בטענה שהוא רוצה להשיג גרין קארד, כביכול בשביל שנינו. ואז התחילו מריבות, לא האמנתי לאף מילה שלו, הוא היה מדבר איתה כל יום והכל אצלי בבית.

נפרדתי ממנו, ושוב הוא בכה שבוע, ואני שוב התרככתי והוא חזר. הוא באמת התנתק ממנה לחודש וחצי, אבל במריבה הראשונה שלנו הוא שוב חיפש מילוט.

הסיומת היתה הכי טראומטית בשבילי, הוא נהיה אלים ויום אחד פשוט הרביץ לי כמו מטורף, תודה לאל שהנזקים הגופניים לא היו נוראיים, אבל הצילוק בנפש פנימה היה ועדיין חזק.

כשהתחלתי להעמיק בכל מה שקשור לקווים הנרקיסיסטים הבנתי הרבה דברים יותר טוב. הוא היה מניפולטיבי, שקרן, בוגדני ומה לא?

אני למדתי את השיעור שלי, שיעור כואב, אך חשוב, ממי צריך להיזהר. קמתי על הרגליים ובהחלט למדתי איך לכבד את עצמי יותר, לאהוב את עצמי ולהציב גבולות גם לאמפתיה הטבעית שלי. ובעיקר להבחין ולבחור טוב יותר לפעם הבאה.