החלטתי להתנתק

כבר 7 חודשים שאנחנו לא בקשר.

ביחסים מהסוג הזה, ה"happy end" נראה קצת אחרת.

בצמתים של קונפליקטים, אין סגירת מעגל של הבנה הדדית, הבעת חרטה וצער. אין חמלה. אין אהבה.

אם באתי לקראת, נפלתי. אם נלחמתי, נפלתי. אם שתקתי, נפלתי.

אז החלטתי להתנתק. זה לא מושלם וזה לא שלם. זה חור שחור בלב, עננה שחורה שקיימת אי שם, אבל זה הכי פחות כואב.

בנקודה בה החלטתי להתנהל ולהשאיר את ההבעה הרגשית הבין-אישית מאחור (מענה בטון מונוטוני, חוסר היענות לניסיונות להתערבב איתו), הוא הבין שאני לא אספק את הסחורה, אז הוא פשוט ניתק קשר והמשיך הלאה לקורבן הבא.

29 שנים של הורות שלו נזרקו לפח האשפה הנרקיסיסטי ברגע 1 של החלטה שלי לבחור בחיים.

והכי חשוב, 7 חודשים שאני נושמת קצת יותר לרווחה.

קשה אבל אפשרי.