הוא הריח את הריקנות שבי, הריח את טוב הלב, את הנואשות, את הנזקקות. ואחרי כמה חודשים בהם סירבתי להאמין לו ולמילים שלו, נכנעתי.
נכנעתי והתמסרתי, היה בי משהו תמים, ילדותי, הילדה שבי בת ה12 שבה לחיים. זאת שהאמינה באגדות, בנסיך על הסוס הלבן שיבוא ויגאל אותה מייסוריה, מהעצב, מהחיים הריקניים, שיוריד למענה את הירח.
הוא הקשיב לי, שתה כל מילה בצמא, זכר את המקומות הכואבים עליהם סיפרתי והפך למושיע שלי, לאביר על הסוס הלבן. ובמשך כמה חודשים סיפק את כל צרכיי הכמוסים, הגלויים, הארציים, החלומיים.
קיבלתי שירים שכתב עבורי, פרחים, בלונים, לבבות, כתובות בחול, מילים על המראה, פתקים ברחבי הבית, שוקולדים, לבנים, מאהב מתחשב ומסור.
עפתי לשמים ובחזרה.
הבטחות, הבטחות מילאו את יומי. שכחתי מכאביי, מייסוריי, התמלאתי והפכתי כמוהו - אובססיבית, דרמתית, תלותית.
כל חיי תלויים בו. במילה ממנו בסימן, באות, בצליל של הודעה נכנסת.
ואז הגיע החינוך מחדש, הכעס, ההשפלה, השליטה, הדרישות. הוא דרש שאוותר על חיי והכל במסווה של אהבה.
אחרי ארבע שנים יחד איתו, עם האביר שהפך לרוע בהתגלמותו, הוא הלך.
אני נותרתי קליפה ריקה, מדממת את כאביי, לוקחת ציפרלקס כדי להצליח לקום בבוקר ולצאת מהמיטה. כואבת, עצובה. מתגעגעת.
היום אחרי שנה בלעדיו, שנה בה אני נקייה מדרמה ,כאב, השפלה, תלות.
שנה בה למדתי רבות על עצמי, על כאביי, על פצעי ילדותי, על נרקיסיזם.
שנה בה מילאתי את הבור שנפער בחיי בלמידה והתפתחות ובאהבה עצמית.
ישנם ימים בהם אני עדיין מתגעגעת לאגדה,לאביר על הסוס, למילים יפות, לחיבוק, לפרפרים בבטן.
ימים בהם הלב והשכל רבים. השכל מזכיר ללב שהכל היה שקר, שאני חזקה ולא עלמה במצוקה. והלב, הלב העדין, העייף והרצוץ מחייך בעייפות ועונה שהוא מתגעגע לאשליה, לדפיקות המואצות, לפרחים, להתרחבות שבאה מאהבה. ועמוק בפנים הלב הזה תוהה האם זה יקרה שוב? האם יוכל לסמוך? האם יתמסר? האם יתאהב? האם יש אהבה בעולם? אהבה כנה, נכונה, מצמיחה, כמו שאהבה צריכה להיות?
אני מתגעגעת לקסם, לאבקת הפיות שהוא פיזר מעליי, לאשליה הרגעית שהייתה שם, כמו באגדות שקראתי בילדותי, לתמימות שבמשפט "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה".
Comments