אף אחד לא ראה אותי

כשהייתי קטנה בגיל יסודי חייתי דרך האנשים מחוץ לבית.

בעיקר דרך המורים, וגם החברים מהם קיבלתי תיקופים חיוביים, אמונות טובות ובריאות לגבי עצמי ובטחון עצמי גבוה.

אפשר לומר שזו תקופה שפרחתי בה והרגשתי שאני שווה.

פה ושם היו נפילות וכשהן קרו אמא שלי לא הבינה וכעסה, אבל הצלחתי להתמודד עם זה כי הייתה לי רשת תמיכה חיצונית.

כשהגעתי לחטיבה פתאום לא ראו אותי בחוץ, כבר לא הייתי מצטיינת והכל נהיה לי קשה מאוד. לא העריכו אותי יותר בבית הספר, החיזוקים מבחוץ נגמרו, הערך העצמי והביטחון כבר לא היו שם. התפרצה לי מחלת עור שהורידה לי עוד את הביטחון העצמי וגרמה לי להסתיר אזורים נרחבים מהגוף. כשדיברתי על המחלה בבית, אמא כעסה ולא נתנה לזה מקום, רצתה שאני אסתדר לבד.

בכל פעם שחשבתי שאני טובה במשהו אמא דאגה להבהיר לי שאני לא, שאני כלום ושום דבר.

שהיא לא מבינה למה אני רוצה ללכת לפיתוח קול כי זה לזמרים ואני לא זמרת, למרות שכולם סביבי התלהבו מהקול ומהיכולות שלי וכן ראו אותי כמוכשרת מאוד.

שלא מתאים לי כיתת מצוינות ושהיא אמרה לי לפני שזה גדול עליי וחבל שלא הקשבתי לה.

ברקע היא פגעה המון באבא, דרך גזלייטינג וטיפולי שתיקה, הוא ניתק קשר עם כל המשפחה והחברים שלו בעקבותיה, היא הייתה שולטת עליו וכבר לא היה לו קול ודעה בבית.

אף אחד לא ראה אותי. החיים שלי היו בנפילה, הייתי מגיעה הביתה ומספרת על הכל יום יום לאמא, תמיד חיפשתי אמפתיה ומילה טובה ולא וויתרתי. היא במקרה הטוב לא הגיבה, ובמקרה הרע כעסה והסבירה איך אני טועה ולא בסדר. ככה זה היה בתקופת החטיבה עד שהתחלתי לנשור מבית הספר, לא הייתי מגיעה ולרוב נשארת במיטה. הייתי מפחדת מאמא שלי שכעסה עלי נורא והרגשתי לבד.

פגשתי בן זוג כשכבר הייתי בדיכאון, הייתי משחזרת את הדינמיקה הרעילה שפגשתי בבית בזוגיות איתו- המון כעסים, טיפולי שתיקה, פגיעה עצמית, והוא בעצמו היה צעיר ולא הבין מה עובר עלי, נפרדנו.

נגמרו לי הכוחות, כעסתי על העולם, שנאתי את העולם. הגעתי למצב שאני נמצאת חודשים בחדר וימים שלמים אפילו לא מדליקה את האור. הייתי קמה כל בוקר מפוחדת, שאמא תכנס, תצעק ותקלל אותי, מחכה לשמוע את הדלת נטרקת וננעלת כדי להירגע.

אמא הסיתה את כל המשפחה נגדי ושכנעה אותם שאני המקור לכל הבעיות בבית ושצריך להילחם נגדי, שהיא סובלת בגללי ואף אחד לא דיבר איתי.

הייתי בלופים של שנאה עצמית וכעס, פחד לצאת לשירותים ולאכול כדי לא לשמוע עוד כעס. אני זוכרת את המבט המת שהיה לי בעיניים.

בוקר אחד אמא נכנסה והתחילה להרביץ לי ולקלל אותי כשאני שוכבת במיטה. אני הייתי במצב של אפיסת כוחות ופשוט בכיתי, לא היה לי כלום ושום דבר, לא היה מי שיגן עלי.

יום לאחר מכן כשהיא נכנסה פעלתי כמו חיה, אני זוכרת את האגרופים הקפוצים שלי מתחת לשמיכה, ואת הקולות בראש שאומרים "היום אני אראה לה מה זה, וככה היא לא תיגע בי יותר".

היא נכנסה ואמרה "מה את חושבת שאני ארביץ לך?" וגיחכה. אני הגבתי רק בקולות של בכי וכעס, בלי מילים, כבר לא היו לי כאלה.

ככה הייתה תקופת סוף החטיבה והתיכון,

חברים לא היו לי, הייתי לבד ורציתי להתאבד.

היום למזלי אני במקום אחר והיא כבר לא חלק מהחיים שלי, לפחות לא באופן ישיר.

המשפחה התפקחה והבינה ממש לאחרונה שאני לא מקור הבעיה, ושהם חוו וחווים ממנה התעללות נרקיסיסטית.

החזרה לחיים אחרי התקופה הזו הייתה מאוד מאתגרת, והיו המון נפילות בדרך, אבל אני חיה ומתגברת ועובדת יום יום על להיפטר מהאמונות המגבילות שהיא העבירה לי ומהקולות שלה בראש שלי.

אני מבינה היום הרבה יותר שזו לא אשמתי, למרות שבעודי כותבת את זה אני עדיין מרגישה ספקות, זו עבודה של חיים שלמים.

ועדיין, מרגישה שניצחתי.