אני לא אספר את כל הסיפור. זה פוסט פריקה. לפני שנה עליתי לארץ לבד. עשיתי עלייה לבד והתחתנתי עם האדם שאני אוהבת. הוא ישראלי, והיה לנו סיפור אהבה כמו בסרטים. מיד אחרי החתונה נכנסתי להיריון. יש לי אחות נשואה כבר יותר משנתיים, ועדיין לא נכנסה להיריון. מהרגע שהודעתי למשפחה שאני בהיריון, היא התחילה לתקוף אותי במילים קשות. אח שלי גם עשה עלייה לבד לפני כמה חודשים, ואחותי ובעלה הגיעו מדי פעם לביקור. בכל ביקור היא העירה לי שאני מתעייפת, שאני לא אחראית, חתכה אותי באמצע משפט. אמרתי לעצמי
אני רוצה לשתף במערכת יחסים שיצאתי ממנה לא מזמן, עם אישה שרק בדיעבד הבנתי שיש לה דפוסים נרקיסיסטיים. לצערי זו לא הייתה הפעם הראשונה שנפלתי למערכת יחסים כזו, ורק היום אני מבין למה לא זיהיתי את זה בזמן. כבר בתחילת הקשר הופיעו סימנים מוזרים. יום אחרי הדייט שבו כביכול נהיינו יחד, היא נעלמה לשלושה ימים. בלי הודעה, בלי שיחה, בלי שום סימן חיים. דאגתי, חשבתי שקרה משהו, ושלחתי הודעה שבה כתבתי שאני מרגיש ריחוק. אחרי שלושה הדפוס הזה היה חוזר על עצמו ימים היא חזרה וכתבה שזו הדרך שלה לשקט
קוראים לזה סכסוך גירושין. אני קוראת לזה מלחמה על החיים שלי. איך אישה מגיעה למצב שבו היא צריכה להילחם על שפיותה מול מערכת שאמורה להגן עליה? זה לא קורה ביום אחד. זה מתחיל בשקט, בשקר הראשון שנאמר בביטחון כזה שבסוף את מתנצלת על כך שחשדת. זה ממשיך בבידוד איטי. את מוותרת על קריירה כי אמא טובה לא שמה תינוק במעון. את מאבדת קשר עם חברות כי אין לך כסף לדלק או עזרה עם הילדים. את מגלה שאין לך אפילו חשבון בנק על שמך. לאט לאט הקירות סוגרים עלייך. את הופכת תלויה בו כלכלית ונפשית, עד שאת שוכ